מירוצי מסלול (סיפור שלא נכנס לספר)
בביתו של ראם סמואל צלצל הטלפון, ומהצד השני נשמע קול במבטא צרפתי.
מירוצי מסלול (סיפור שלא נכנס לספר)
בביתו של ראם סמואל צלצל הטלפון, ומהצד השני נשמע קול במבטא צרפתי. "רמי סמואל?", שאל הברנש.
"כן", השיב ראם, "מי אדוני?"
"שמי אילוז, ואני רוצה להקים קבוצת מרוצים מיוחדת שיהיו בה נהג ישראלי וגם נהג מרוקאי. Shalom Racing Team. זה יכול לעניין אותך?"
ראם הסתקרן. "איפה מתחרים? באיזו מכונית?"
אילוז הסביר שחברת למבורגיני העולמית הכריזה על תחרות "גביע למבורגיני". כל המכוניות שישתתפו יהיו מסוג למבורגיני דיאבלו, משודרגות ומותאמות למירוצים.
מעולם ראם לא נהג על למבורגיני. הוא החל לפנטז ולדמיין את עצמו נכנס לרכב החלומי, מתיישב ליד ההגה, נותן גז וחוצה ראשון את קו הסיום.
במציאות זה היה קצת אחרת – ראם אכן נהג בלמבורגיני, אבל לא טעם ניצחון.
1994 היתה השנה הטובה בקריירה הוא זכה באליפות צרפת במרוצי ראלי וחש סיפוק גדול, אך תמונת המצב בחשבון הבנק היתה מדאיגה. הוצאות ההשתתפות בסבב הראלי היו אדירות, ולראם היה קשה לשאת בנטל לאורך זמן. אחרי חמש שנים כנהג ראלי, לא היתה לו שום תכנית סדורה לגבי העונה הבאה. כן היתה לו תשוקה להמשיך להתחרות, ושיחת הטלפון מאילוז נחתה עליו בתזמון מושלם.
למבוריגני מסוג Diablo SV-R עם מנוע 5.7 ליטר ו-540 כוחות סוס – לרובכם זה נשמע כמו חידת מתמטיקה באיטלקית. מבחינתו של ראם, התמזגות עם מכונית הפאר היתה משאלת לב מאז שהיה ילד.
"איך נממן את זה?", הוא שאל את אילוז.
"אני מגייס ספונסרים", השיב לו הפטרון. "עד שהכסף יגיע, תשלם את דמי ההרשמה".
אילוז, יהודי-צרפתי, רכש למבורגיני ב-350,000 דולר. הוא הציע להשכיר את הרכב לראם תמורת 10,000 דולר למירוץ. עבור ראם, שהשקיע כ-35,000 דולר עבור כל מירוץ ראלי, זה היה מחיר סביר בתמורה להגשמת חלום ילדות.
בגיל 31, ראם זינק אל הרפתקה חדשה: מרוצי ראלי אאוט, מרוצי מסלול אין. נהיגת מסלול היתה שונה לגמרי ממה שחווה עד אז. בסבב הראלי, כל מכונית זינקה דקה אחרי קודמתה. בכל מירוץ היו עשרות מקטעים שנמשכו מספר ימים, ולצדו של נהג הראלי ישב נווט. על המסלול, מאידך, כל המכוניות מזנקות יחד ונוסעות בו זמנית על תוואי שאותו הן מקיפות עשרות פעמים. הנהג, שנמצא לבד ברכב, מגיע למהירויות עצומות וחייב לתמרן היטב כדי לא לפגוע ברכבים אחרים שדוהרים לידו.
התרגשות גדולה אחזה בראם כשהגיע ליום התנסות במרכז צרפת. שם התרחש לראשונה המפגש בינו לבין הלמבורגיני הנחשקת. "המכוניות עמדו שם, בשורה", הוא מתרפק, "יפות, חדשות, נוצצות. הן רק חיכו שאכנס אליהן ואסע".
המיומנויות הטכניות והמנטליות בנהיגת מסלול הן אחרות. רק נהגים בודדים מבין אלו שביצעו את ההסבה מעולם הראלי, הצליחו להצטיין בשתי החזיתות. הרוב ניסו וכשלו, כולל שמות גדולים כמו הצרפתי סבסטיאן לואב, שהיה אלוף עולם בראלי תשע פעמים, והבריטי קולין מקריי שהיה אלוף עולם בראלי בשנת 1995. שניהם הפכו לנהגי מסלול, אך הביצועים שלהם היו רחוקים מאוד ממה שהשיגו בראלי.
מירוצי הלמבורגיני נערכו במסלולים מוכרים, שאירחו מירוצי פורמולה או דגמי עלית אחרים. בכל מירוץ השתתפו 28 מכוניות. תחרות הלמבורגיני היתה מירוץ מקדים, ואחריה התקיים באותו מסלול האירוע המרכזי/
המירוץ הראשון של ראם בקריירת המסלול נערך ב-1996 בלה מנס, והיה מתאבן לפני מירוץ 24 השעות המפורסם שהוזנק לאחר מכן. ביציעים היו עשרות אלפי צופים משולהבים, והאווירה הזכירה לי מירוץ פורמולה 1. ישבתי ברכב לצד ראם, כשהוא למד להכיר ולחוש את הלמבורגיני בנסיעת חימום על המסלול. דהרנו ב-300 קמ"ש מול טריבונות מלאות, וחווינו יחד רגע מרגש.
בהמשך השנה יצאנו להתחרות גם באנגליה, בגרמניה ובשוודיה. באף אחד מהמרוצים, ראם לא הצליח לבטא את עצמו כפי שקיווה. הפער בסגנון הנהיגה וביכולות הנדרשות לעומת הראלי היה גדול מדי. בבלגיה, על מסלול ספא המפורסם, הצליח להתברג לפודיום במירוץ הראשון, אך תקלה טכנית אילצה אותו לפרוש במהלך המירוץ השני.
החלק המעניין מבחינתי היה הלמידה של תחום חדש, ולא פחות מכך – התבוננות סוציולוגית על מתחריו של ראם. מתוך 28 נהגים, בודדים שכרו את הלמבורגיני כמוהו. השאר היו מיליונרים ברמות שלא הכרתי, ולכן התנאים במירוץ וסביבו היו בסטנדרט מטורף. מבחינתנו אלו היו פינוקים מוגזמים שלא חווינו מעולם. עבורם, זו היתה הנורמה: הארגון היה מופתי, הקייטרינג ברמת פרימיום וכל משתתף שכר סוויטה במלון פאר. ראם ואני, כרגיל, חלקנו חדר באחד מבתי המלון הזולים באזור.
האירוע הסוריאליסטי ביותר התרחש ערב לפני המירוץ השני, שנערך על מסלול נורבורגרינג בגרמניה. מנהל המכירות הבכיר של למבורגיני הזמין את כל הנהגים למפגש במלון יוקרתי. ראם ואני לבשנו את הבגדים הכי מהודרים שמצאנו במזוודה וצעדנו לתוך לובי מפואר. לא היה לנו מושג מה מצפה לנו באותו ערב.
מנהל המכירות, שגם הנחה את הטקס, הזמין אל הבמה את נהגי המירוצים, בזה אחר זה, וביקש שיספרו איך החליטו להשתתף במירוץ.
זה היה מצעד אבסורדי ומחזה שאני לא מסוגל לשכוח. הראשון שהוצג היה בחור צרפתי כבן 35. המארגן סיפר לקהל שרק יום קודם לכן, אותו צרפתי רכש לעצמו מקלארן כביש במיליון דולר. האדם השני שעלה לבמה קנה לעצמו למבוריגני ב-350,000 דולר, ותוך שבועיים רכש עוד שתי מכוניות לבני משפחתו. בהמשך עשו כבוד לפרדיננד לספס, שסבא רבא שלו בנה את תעלת סואץ ובמשך שנים רבות היה הזכיין שלה. אחרי האירוע פתחתי ספרים ובדקתי – הכנסות התעלה נאמדו בכ-9 מיליארד דולר מדי שנה. כאשר לספס ג'וניור החליט שהוא רוצה להיות נהג מירוצים, לא היה צורך לחפור תעלה כדי לממן את משאלתו. רק לצאת מהבית, להיכנס לסניף הקרוב של למבורגיני ולצרף עוד מכונית יוקרה לאוסף.
כך עלו לבמה עוד ועוד טיפוסים שחשפו אותנו למציאות חייהם הראוותנית. אחריהם הוזמנו הנהגים שלא רכשו את הרכב בעצמם. כמו נוסעי מחלקת התיירים, שעלו אחרי יושבי המחלקה הראשונה וסיפרו בצניעות כיצד זכו באופן חריג לנהוג בלמבורגיני. מהערב הזה, ראם ואני יצאנו המומים לגמרי.
בגרמניה התחרה גם בחור שחום-עור, גבוה ורחב, שלא עלה באותו ערב לבמה. את רוב המירוצים סיים במקום האחרון. באירוע שהתקיים בשוודיה, הוא התנגש בקיר ונאלץ לפרוש בשלב מוקדם. כשעבר מהמסלול אל היציע, הוא התיישב לידי והתחלנו לשוחח. תהיתי האם הוא בסטטוס דומה לזה של ראם, או שמדובר בעוד אחד מהטייקונים.
הוא היה בחור צעיר וחביב, שלקח בקלות את התאונה שעבר זמן קצר לפני כן. התברר לי שהוא בן למשפחה העשירה ביותר בניגריה, זו שמחזיקה את כל זיכיונות הנפט במדינה. הוא התגורר בלונדון, וסיפר שבמוסך ביתו חונה ג'יפ למבורגיני לצד עוד שתי מכוניות למבורגיני.
על קו הזינוק, לצדו של ראם, זינקו נהגים עם נסיבות חיים שונות לגמרי. גם מבחינה מקצועית הוא השתרך מאחור, אבל שאב סיפוק מכך שהמשיך להתחרות במשך עונה נוספת. בשנה הבאה, 1997, שב למרוצי הראלי.
החוויות סביב מירוצי המסלול של ראם היו בעיקר חברתיות. נחשפתי לטיפוסים מכל העולם ולרמות עושר בלתי נתפשות. בפן המקצועי, לא רק ראם התקשה. התברר לי די מהר שבמירוצי המסלול, ההשפעה שלי מוגבלת ואין לי יכולת אמיתית לעזור לו. בראלי היו כ-30 מקטעים וביניהן היה די זמן להבין מה קורה, לבצע התאמות ולתקן שגיאות. מירוצי המסלול היו קצרים והסתיימו מהר מאוד. אמנם זו עדיין היתה נהיגה מהירה, אבל בפועל הרגשתי שזה ענף ספורט אחר לעומת הראלי – כמו ההבדל בין משחק טניס, שנמשך כמה שעות ובאמצע יש הפסקות, לבין ריצת ספרינט.
ההכנה המנטלית שונה לגמרי והעובדה שגם ראם וגם אני לא הכרנו לעומק את תחום המסלול, הפכה את המשימה שלו להרבה יותר מאתגרת. ההתנסות הזו חידדה את התובנה שכבר התבשלה אצלי – לכל ענף ספורט ישנם משתנים מנטליים ייחודיים, ורק איש מקצוע שנמצא בשטח ובקיא בענף המסוים, יוכל באמת לסייע לספורטאי שהוא מלווה.
שיתוף
מאמרים נוספים: